יוגה אז והיום.
המרחב השופע היום, החשיפה הגדולה לרשתות החברתיות, המידע שזורם בקביעות ומגיע לכולם, כל אלו הפכו את התרגול הגופני היוגי ליותר ויותר פופולרי.
מנחי הגוף מצטלמים היטב, מעבירים לצופים חוויה עצמתית וגורמים להם לרצות להיות חלק ממנה.
אם החשיפה הזו גורמת ליותר ויותר אנשים להתחיל לתרגל, מה טוב, כמו האמרה הידועה, אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
בתקווה שעם הזמן וההתמדה הרעיון הפנימי במסורת ארוכת שנים ודורות זו יהפוך להיות מרכזי ויוביל את המתרגל.ת לדעת את עצמו ואת העולם.
לפני אלפי שנים כשהחלה מסורת היוגה כתרגול רוחני פילוסופי באמצעות הרישים (הרואים) הקדמונים, מקומם של האסאנות (מנחי הגוף) היה מינורי, היו כמה אסאנות בודדות והן שימשו כהכנה לייצב את הגוף וההכרה למדיטציה וחקירה.
במאות האחרונות צברו מנחי הגוף תאוצה והפכו לדומיננטיים ורבים יותר, אך עדיין מטרתם היא אחת, להכין את הגוף למדיטציה וחקירה יוגית.
התרגול הידוע בשמו אשטנגה ויניאסה יוגה, הפציע לתוך החברה המערבית בשנות ה-70 המאוחרות, לאחר שהמורה שעימו התרגול מזוהה יותר מכל, פהטבי ג'ויס הסכים לאפשר לתלמידים מן המערב להיכנס לשאלה (מרחב התרגול) שלו במייסור, קארנטקה, דרום הודו.
אשטנגה, פירוש מילולי שמונה איברים. שמונת אברי היוגה, כך מאורגנת המתודה של היוגה השלמה אצל פטנג'לי, הפילוסוף היוגי.
ויניאסה, פירוש מילולי מעבר.
יוגה, פירוש מילולי לאחד. יוגה היא שם התרגול ותיאור המצב אליו התרגול מכוון.
התרגול הגופני, אשטנגה ויניאסה מאופיין בזרימה, מעברים ממנח למנח, דינאמיות ואתלטיות.
אם נרצה להפוך את התרגול ליותר מפעילות גופנית שהיא כמובן נהדרת ומועילה, ואם נשאף לכך שהתרגול ייטיב עמנו החל מרמת הגוף המובחן ועד לרמה המעודנת של ההכרה ולחוות באמת יוגה, כדאי שנשים לב לנקודות הבאות:
• נבחר מורה שנוכל לסמוך עליו ולהתחבר לצורת ההנחייה שלו, בעל ידע רחב
בדרכה השלמה של היוגה ויכולת להנחות אותנו בצורה בטוחה ונעימה.
• מומלץ לבנות את התרגול בהדרגה, ליצור בסיס יציב ויסודות. להתחיל במתינות,
אין לאן למהר, תרגול היוגה הוא מעין "ריצה למרחקים ארוכים".
• נתרגל בעיקר נוכחות והקשבה בשיעורים.
• נתחבר ונתמקד בנשימה במהלך כל התרגול.
• נפעל במידה הנכונה לנו לא יותר מדי ולא פחות מדי.
הרעיון המרכזי בזמן התרגול הגופני הוא לשחרר דחיסות רגשית, במידה התרגול שאפתני מאוד ייתכן שהוא יעצים אגו ורעשים פנימיים במקום להשקיט. גם גישה של חוסר אמון בעצמי וביכולות שלי תגרום להעצמת הרעש הפנימי, פעולה הפוכה למה שהיוגה מעוניינת להציע לנו.
רבים שואלים אותי לפני שהם מגיעים לראשונה לתרגול, האם הם יכולים להשתתף בשיעורים, מכיוון שמרגישים, לא גמישים מספיק, לא חזקים מספיק וחסרי קורדינציה.
התשובה הבלתי נמנעת: התרגול הוא לכולם!
אין תנאי קבלה.
היוגה כאן למעננו ואם נלך בדרך של הקשבה, מיקוד וריכוז היא תהיה מתנה עצומה עבורנו בחיים אלו.
אביאסה – ואירגיה
כשאנחנו רוצים להשיג מטרה חשובה אנחנו נדרשים להתמיד בדרך אליה ולוותר על כל מה שמעכב, מפריע, מונע מאתנו להגיע.
פטנג'לי ביוגה סוטרה (תרגום של דני רווה) מציע:
"השקטתה (של הפעילות המנטלית) נעשית ע"י אימון והרפיה".
"אימון הוא מאמץ להשיג יציבות בכך".
"האימון מושרש היטב כאשר הוא נעשה בתשומת לב, לאורך זמן וללא הפסקה".
"הרפיה היא מודעות לעצמה המושגת על ידי אי השתוקקות לאובייקטים נראים ונשמעים".
העיקרון של אביאסה – ואירגיה יכול להתאים למגוון רחב של תחומי עשייה בחיינו, ביום יום שלנו, בין אם נרצה להצליח בפרוייקט מסויים, לפתח מיומנות כזו או אחרת, להגיע להישגים.
התרגול היוגי יעודד אותנו להתמקד בהתמדה והוא יוסיף עוד שכדי להצליח באמת צריך לוותר על הסחות הדעת האחרות.
בכל מה שכרוך במטרה של ההולכים בדרך היוגה, כל אלו הרוצים לדעת את העצמי, נרצה להשיג סטווה (בהירות וצלילות).
שלוש איכויות משתנות מאפיינות את החומר:
סטווה, בהירות וצלילות. הדבר כפי שהוא.
רג'ס, תנועתיות, תזזיתיות. הדבר בתנועה.
טמס, התמצקות. הדבר מכוסה.
סטווה תשרת אותנו היטב בחקירה היוגית, היא שתאפשר לנו לראות את הדברים כפי שהם. כך נוכל לבצע חקירה שתוביל אותנו לגילוי העצמי. מי אני.
כדי להשיג סטווה נצטרך להתמקד בהתמדה, לאורך זמן באובייקט אחד, למשל הנשימה, אבל זה כשלעצמו אינו מספיק, יחד עם המיקוד בהתמדה נצטרך להסכים לוותר על רצף המחשבות הבלתי פוסקות. על התנועה הרג'סית והטמסית בתוכינו.
איך לתרגל אביאסה – ואירגיה בפשטות ביום יום ולא רק ביוגה?
ניקח לדוגמא לימוד נגינה על פסנתר. נניח ואני רוצה ללמוד ולהיות ממש טובה בנגינה, אצטרך להתמקד בלימוד ולהתאמן בנגינה, יום יום, ולמשך תקופה ארוכה, ככל שאתמיד, אשפר את המיומנות ועל הדרך אצטרך לוותר על הסחות דעת כמו למשל תחביבים רבים אחרים, או צפייה במסכים, או בילויים. כשאצליח לצמצם את הסחות הדעת, דבר שדורש ויתור, סביר שמה שיקרה זה שאצליח להשיג שליטה בנגינה על פסנתר ואהפוך לטובה בזה.
להיות תלמיד.ה!
"עבור התלמיד הכנה, כל יום הוא בר מזל" (משפט זן).
החיים והיום יום כפי שאנחנו מכירים אותם רצופים עליות ומורדות, עצב ושמחה כרוכים יחד, תנועת ההתרחבות והתכווצות היא בלתי נמנעת.
מן הסתם וברוב המקרים נרצה לחוות תחושת ההתרחבות כל הזמן, זו תהיה משאלת הלב, ומהצד השני נרצה לברוח מתחושת התכווצות.
כאשר זו ההתנהלות היחידה שמנחה אותנו ותחושת ההזדהות עם האירועים המשתנים בחיים היא גדולה ותופסת את כל המרחב, סבל יהיה נוכח כמעט כל הזמן בחיים שלנו, אפילו ברגעים בהם נתענג על התרחבות, נצא לחופשה נהדרת, נחגוג עם יקירנו שמחות, נתאהב, אפילו אז, זרע הסבל קיים מכיוון שיעלו בתוכנו פחדים ודאגות, הנה תיכף זה מסתיים, או, הלוואי שישאר כך לנצח, או, אני חוששת לאבד את כל הטוב הזה.
כאשר עולה ההבנה שבסופו של יום, בין אם היום או חלק ממנו היה מלא בהתרחבות והיה מהנה ובין אם חווינו כאב או אי נוחות, פרידה, או התמודדות מאתגרת כלשהי, אם כל יום יהווה עבורנו הזדמנות ללמידה כנה וחקירה, אפשרות להבחנה בין כל מה שזמני חולף ומשתנה לבין מה שקבוע, אם נראה שהאיכות החומרית תמיד תנוע בין התרחבות להתכווצות, אם נוכל באמצעות הלמידה היום יומית בהתמדה לבסס מנגנון שפועל על סמך ידע נכון ולא לפעול באופן אוטומטי כתגובה לאירועים המובילים להתרחבות וההתכווצות, יהיה כאן רווח נקי.
אולם, רווח נקי זה לא הדבר היחידי שנזכה בו,
פטנג'לי ביוגה סוטרה מפרט את חובות היוגי, בין היתר המשמעת האישית שנקראת סוואדיהאיה היא חלק מהתרגול היוגי ומשמעותה, חקירה עצמית. סווא – עצמי. דיהאיה – לימוד.
נוכל לקרוא ספרים מעוררי השראה, לשמוע פודקאסטים מעמיקים וללכת יחד עם מורה שמסור לדרך וללמוד ממנו, אבל בסופו של יום לימוד עצמי הוא מה שיבסס הבנה אמיתית.
האפשרות להיות תלמיד.ה תרחיק אותנו מעט מההצמדות להתרחשויות עצמן, לאירועים שמשתנים תדיר ותאפשר לנו ראיה רחבה יותר, התוצאה הבלתי נמנעת של ההתרחקות תהיה: צמצום הסבל בחיינו.
בנוסף, באמצעות ההסכמה להיות תלמיד.ה נוכל להתקדם לקראת ההיכרות או הגילוי של מי אני.
מי אני?
השאלה, מי אני? ליוותה פילוסופים רבים לאורך דברי הימים של העולם מבריאתו ועד עצם היום הזה.
הרישים (רואים) הקדמונים שמזוהים כאלו שהחלו לנוע בדרך היוגה, שאלו את עצמם את אותה שאלה וביקשו לחקור ולחדור את מסך האווידיא (בערות) הם התמסרו לתרגול שאיפשר להכרה שלהם להיות יציבה בהירה וצלולה וכך דרך אותו מסך שדרכו כולנו חווים את העולם, לאחר שניקו וייצבו אותו, ביססו יכולת ראיה של העולם כפי שהוא.
הרישים הפכו את ההכרה שלהם מאויבת אכזרית לידידה נאמנה. הם לקחו את המושכות לידיים שלהם והפכו, באמצעות שליטה על ההכרה להיות מאסטרים על המכשיר, הגוף.
דרך השימוש בהכרה בהירה, צלולה ויציבה הם למדו מה זמני משתנה וחולף, גוף – נפש, ומה קבוע, מה שמעבר לגוף.
כתוצאה מכך הם הבינו: הגוף זה לא אני!
פטנג'לי בפרק השני של היוגה סוטרה יתייחס להבנה שהגוף הוא רכוש, ויש לו בעלים, כפי שיאמר שיש איכות רואה ויש את הנראה או במילים אחרות כפי שמלמדת מסורת הסנקיא המקדימה את היוגה, שני פוטנציאלים, פרקריטי ופורושה חברו אחד אל השני כדי לממש את עצמם. פרקריטי הוא החומר (להלן הרכוש) ומטרתו לאפשר את הגילוי של פורושה, המימד הנצחי (להלן הבעלים).
הגוף הוא מכשיר שמשמש אותנו במסע לגילוי העצמי, הוא מספק לנו מגוון רחב של אירועים, איש איש וסיפור חייו שבאמצעותם אנחנו מתחילים להבין שהוא רק מכשיר ואני היא זו המשתמשת במכשיר. כשמודעות לאותן התרחשויות תהיה נוכחת, נגלה שבעצם המודעות היא אנחנו. המבט ללא פרשנות.
בדיוק כפי ש:
נהג נוהג במכונית.
הרואה מבחין בנראה.
אותו מבט, אותה מודעות, תהיה הכי קרובה למי שאנחנו.
הקרבה תהיה כמו השתקפות של הפנים במראה.
מדוע רק השתקפות?
מכיוון שאנחנו יודעים את העולם רק בשפת הגוף, אין לנו כלים למה שמעבר לגוף. או כפי שרמב"ם מציע: אי אפשר לדעת את אלוהים אלא רק לפי מה הוא לא.
אם כך, לבסוף לאחר כל החוויות הגלויות, הצורות דרכן אנחנו עוברות בעולם, העליות והירידות, ההתרחבות וההתכווצות,
נשאר המבט המבחין בכל, ולמבט לא מתלווה דבר.
סט. צ'יט. אננדה.